<h1>ראבי"ה סימן תשפ"ב</h1>
<h2>דף לג.</h2>
אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי. ומותר לקטום מהן קיסם לחצות בו שיניו, ואפילו בכלי ואפילו בשבת שרי. ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם ולהניף בהם לחולה ומוללין להריח בהם וקוטם להריח בהם. וכדאמרינן כי הוינן בי רב יהודה הוי מפשח ויהיב לן אלוותא כדתנן שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרת, [ו]בין רכין בין קשין שרי למלול כדי להריח בהם. אבל בשבת לחצות שיניו בקשין אסור, ואם חתך בכלי הוי חייב חטאת. וכן בערוך פירש קטימה והנה עלה זית טרף בפיה תרגום ירושלמי קטם בפומה, [ענין שבירה]. וגם רבינו שב"ט פסק דבכלי חייב חטאת. ומיהו להריח ואפילו בכלי שרי ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, דלא חמור מחבית כו'. הילכך המברכים על הדס ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת לא הפסידו [דאין] לחוש בשבירתו. וכן נהגו במגנצא לברך עליה גם בקולוניא. וגם רבינו משולם שלח לעיר הקודש והשיבוהו שמברכין עליו. וכן נמצא בשם [רבינו גרשם] שאין נר בלא בשמים. ונשמה יתירא ליכא ביום טוב, הילכך מברכין. ולכך אמרו יקנה"ז ולא הזכירו הדס, שאין נר בלא בשמים, ורב עמרם ורבינו שלמה אמרו יקנה"ז ולא הדס. ואף על גב דגרסינן בפירקין בירושלמי אית תניי תני מוללין עצי בשמים ואית תניי תני אין מוללין מאן דאמר מוללין בלחים ומאן דאמר אין מוללין ביבשים, ואגמרא דידן סמכינן דאפילו קשים שרי. כעובדא דרב יהודה. והא דגרסינן בפרק חבית גזירה שמא יקטום [פירש רבינו שלמה] מן המחובר. [ולי נראה] דבתלוש מיירי, מדקאמר איכא ביניהו דקטם ומנח, ולדברי רבינו [שלמה] אפילו הכי ראוי לגזור, אלא הכי פירושו גזירה שמא יקטום כמדת הנקב לעשותו והוי כתיקון כלי, וקטם ומנח פירוש כמדת הנקב, הילכך לא דמי להדס.
